אני שומעת אותה צורחת בקולי קולות. מביטה במראה ורואה דרך המראה את פניה של האם מתכרכמים לאט לאט. אני מנסה להרגיע אותה: "די איה. די. מספיק לבכות. הנה קחי צעצוע". מדברת אליה כאילו היא מבינה אותי. אבל הדיבור שלי לא מרגיע. לא אותה ולא את אימא שלה שמנסה להסב את תשומת ליבה לצעצועים שהבאתי איתי באוטו. מפעילה את הכפתור המנגן, מנענעת את הרעשן, חובשת לה כובע אדום על הראש. דבר לא עוזר וככל שהבכי גובר פניה של האם מתקשחים. העיניים חודרות, המצח מתקמט, הפה ישר כמו סרגל. לפתע היא מחליטה ובנחישות שולפת את הילדה הצורחת מהכיסא.
האישה הצעירה שיושבת לידי מסבירה לי בעברית עילגת: "אסור לילדה לבכות כל כך הרבה. יש לה פצע בבטן. הוא ייפתח". אני מנענעת בראשי, מבינה את המצב, מחייכת אל האם באמצעות המראה המשקפת לי את הנעשה במושב האחורי. האם מחייכת בקמצנות בחזרה, אוחזת בילדה ששתקה סוף סוף.
הלב שלי מתכווץ. אני כועסת. "מה יהיה אם יבוא שוטר? מה יהיה אם חס וחלילה תקרה תאונה?" אני מנסה להסביר לעפאף, אימו של עמאר היושבת לידי, והיא בתורה מתרגמת לערבית לאימא של איה ומחזירה לי: "אבל היא אומרת שאף פעם לא מבקשים ממנה לקשור את הילדה בכיסא". אני מושכת בכתפי ולא מגיבה.
עמאר, הבן של עףעף, יושב ליד אימא של איה. חצי ישן. שקט כל הדרך. ילד רזה. כבן שבע. לעףעף עוד ארבעה ילדים בבית. עומר הוא הבכור. חולה גם כן במחלת דם. צריך לבוא לרמב"ם פעם בכמה זמן כדי להחליף את הדם. עוד אחות בבית חולה. כבר שנה וחצי היא לא באה לרמב"ם. הבעל שלה מביא אותו בדרך כלל. אבל הפעם לא קיבל אישור. היא לא יודעת למה. למדה עברית במהלך שלוש השנים שבמהלכן נסעה שבוע שבוע לבית החולים כדי לטפל בבת שלה. (ואני חושבת "ואימא של איה? גם היא נוסעת כל שבוע לרמב"ם. מילה עברית לא הצליחה ללמוד!").
לפתע עפעף רוכנת אל התיק, מוציאה במהירות שקית ניילון ומקיאה. "סליחה" היא אומרת בביישנות. "זה בגלל התינוק בבטן".
אני ממהרת להגיע לתחנת דלק קרובה ולעצור לה, כדי שתוכל לשטוף את הפנים, לזרוק את השקית ולשתות מעט מים.
"את צמה? " אני שואלת בדאגה, שמא תתעלף באמצע הנסיעה כתוצאה מצום הרמאדן. "לא" היא אומרת "אני אכלתי קצת. חשבתי שזה יעזור. היום אני נוסעת לעשות בדיקות. לראות אם התינוקת בבטן בסדר. אם היא לא חולה".
אני כבר יודעת שמחלת הדם ממנה סובלים ילדים פלשתינאים רבים, אותם אני מסיעה בתורנות עם אחרים אחת לחודש מהמחסום בג'למה לבית החולים רמב"ם, היא מחלה תורשתית. אם אחד הילדים חלה בה, מיד שולחים את כל שאר הצאצאים לבדוק את המצב. בדרך כלל מוצאים עוד אחד או שניים שגם הם חולים.
"ומה תעשי אם היא גם חלתה?"
"חראם" היא אומרת תוך כדי שהיא מסמנת עם היד שתוציא אותה, תעשה הפלה. "וגם בודקים אם הדם שלה יכול להיות טוב בשביל הילדה בבית"
"ואם לא טוב" אני מקשה כדרכי "מה תעשי?"
"חראם. מה שיהיה יהיה. נחפש משהו אחר בשביל אחותה. גם בעלי צריך לעשות בדיקות דם. אבל לא נתנו לו לבוא היום."
"חבל" אני אומרת.
"אה... 'חבל' זה' חראם? בעלי כל הזמן אומר לי 'חבל על הזמן' ומתרגם לי 'חראם על...' " והיא אומרת עוד מילה בערבית שאני כבר לא זוכרת, ובאמת לא הבנתי מהי הכוונה.
אני מנסה להסביר שזה "הפוך על הפוך" כמו המצב שלנו כאן. "חבל על הזמן" הכוונה שזה נהדר!!!
בפאתי חיפה היא מראה שוב סימני מצוקה ואני מוצאת עוד מקום לעצור כדי שתוכל להקיא ישר לתוך פח האשפה שליד המדרכה. השקיות כפי הנראה נגמרו.
אנחנו ממשיכות לנסוע בדממה עד בית החולים ואני מורידה אותן, קובעת שיודיעו לי מתי הן מסיימות את הבדיקות והטיפולים.
"את ממש צדיקה", אומרות לי החברות, כשאני מספרת להן על איה, עףעף וכל השאר. "אבל בשביל מה את עושה את זה? אין ילדים יהודים שצריכים הסעה? את חושבת שזה יעזור? הם הרי בכל זאת ימשיכו לחשוב שאנחנו היהודים חארות שמתעמרים בהם כל הזמן. ולהיפך, יותר ויותר הם יחשבו שמגיע להם. למה האחים שלהם, הערבים הישראלים, לא עוזרים להם? למה הם לא עושים הסעות כאלה או לפחות אוספים כסף כדי שיקחו מוניות?" ועוד ועוד טענות והסברים.
ואני שותקת או עונה בתקיפות בחזרה: "שלא יגידו לי אחר כך שלא ידעתי. ששתקתי". ובליבי יודעת שזה בסך הכל אליבי עלוב למדי ומתנחמת במחשבה שלפחות הילדים, שלא אשמים בכלום, יקבלו את הטיפול שהם זקוקים לו.
נכתב ב 7.9.09
ב 27.6.11 אני מקבלת מיעל את ההודעה הבאה:
אנחנו מצטערים מאוד להודיע על פטירתה של איה
הילדה שודאי כולכם הכרתם, שהסענו יום יום לדיאליזה מעל ארבע שנים...
מצבה הדרדר לאחרונה והיא אושפזה ברמבם.
אתמול כנראה, תקף אותה חיידק, שגופה הקטן והחלש לא יכול לו...
כולנו משתתפים בצער המשפחה.
לגבי פרטים וביקורי תנחומים, אנא היו בקשר עם יובל.
להת
יעל
כחודש לפני מותה של איה, שהמשכתי להסיע אותה ואחרים מאז ועד היום, התחלתי במיזם החדש "שארוח".
עם הזמן הצטרפתי לעוד שתי התנדבויות בקהילת פרדס חנה. וכשהתחלתי לפתח את המיזם חשבתי – אולי עכשיו אין זמן? אולי צריך להקדיש את כל הזמן לעסק?
היום בבריכה התבהר לי: צריך לעשות פסק זמן. חייבים למצא זמן לעצמך ולדברים החשובים. הקמת עסק, ובכלל להיות עצמאי, יכול לסחוף אותך. ואני, שנולדתי כנראה עם אנרגיות בלתי נדלות, עלולה למצא את עצמי עסוקה כל היום רק בפיתוח העסק. ביהדות יש "זריקת מנע" למצב הזה: שבת, תפילות, ברכות לפני האוכל ואחריו. כל רגע צריך לעצור ולחשוב: מה אני עושה? האם זה חשוב? למי צריך להודות? ומי שמצליח באמת לעצור – רק מרוויח.
מי שהיתה המנהלת האחרונה שלי אמרה שלפעמים עדיף להשאיר דברים בצד ולא לגעת בהם. מה שנדמה כמאוד מאוד דחוף לעשות – מתברר אחרי יומיים שהסתדר לבד. ובתיה, המנהלת הראשונה שלי, הביאה לי את המושג: "זמן אינקובציה". זמן שבמהלכו הרעיונות צריכים להבשיל. ואני, שיש לי תכונה לקפוץ ראש לבריכה בלי לבדוק בכלל אם יש בה מים – צריכה את המעצורים האלה עוד יותר.
להפסיק רגע את המרוץ המטורף – ולעשות לעצמי, לקהילה, למשפחה.
ללכת לים בשבת בבוקר, ללכת לבריכה, לשמוע מוסיקה – וגם להתנדב. לזכור שיש עוד דברים חשובים ושום דבר לא יברח.
פטירתה של איה, ושל אחרים סביבי, מזכירים לי ביתר שאת – אנחנו יודעים מה אנחנו עושים ברגע זה. אף אחד לא מבטיח לנו מה יקרה ברגע הבא ואם עוד נהיה כאן.
אז היום אני ממשיכה להסיע – גם כדי לזכור שצריך לעצור!
כדאי לצפות:
הסרט על איה, יובל ועמותת החלמה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה