רשומות פופולריות

יום שבת, 16 ביולי 2011

חייבים לעצור!

אני שומעת אותה צורחת בקולי קולות. מביטה במראה ורואה דרך המראה את פניה של האם מתכרכמים לאט לאט. אני מנסה להרגיע אותה: "די איה. די. מספיק לבכות. הנה קחי צעצוע". מדברת אליה כאילו היא מבינה אותי. אבל הדיבור שלי לא מרגיע. לא אותה ולא את אימא שלה שמנסה להסב את תשומת ליבה לצעצועים שהבאתי איתי באוטו. מפעילה את הכפתור המנגן, מנענעת את הרעשן,  חובשת לה כובע אדום על הראש. דבר לא עוזר וככל שהבכי גובר פניה של האם מתקשחים. העיניים חודרות, המצח מתקמט, הפה ישר כמו סרגל. לפתע היא מחליטה ובנחישות שולפת את הילדה הצורחת מהכיסא.


האישה הצעירה שיושבת לידי מסבירה לי בעברית עילגת: "אסור לילדה לבכות כל כך הרבה. יש לה פצע בבטן. הוא ייפתח". אני מנענעת בראשי, מבינה את המצב, מחייכת אל האם באמצעות המראה המשקפת לי את הנעשה במושב האחורי. האם מחייכת בקמצנות בחזרה, אוחזת בילדה ששתקה סוף סוף.

הלב שלי מתכווץ. אני כועסת. "מה יהיה אם יבוא שוטר? מה יהיה אם חס וחלילה תקרה תאונה?" אני מנסה להסביר לעפאף, אימו של עמאר היושבת לידי, והיא בתורה מתרגמת לערבית לאימא של איה ומחזירה לי: "אבל היא אומרת שאף פעם לא מבקשים ממנה לקשור את הילדה בכיסא". אני מושכת בכתפי ולא מגיבה.

עמאר, הבן של עףעף, יושב ליד אימא של איה. חצי ישן. שקט כל הדרך. ילד רזה. כבן שבע. לעףעף עוד ארבעה ילדים בבית. עומר הוא הבכור. חולה גם כן במחלת דם. צריך לבוא לרמב"ם פעם בכמה זמן כדי להחליף את הדם. עוד אחות בבית חולה. כבר שנה וחצי היא לא באה לרמב"ם. הבעל שלה מביא אותו בדרך כלל. אבל הפעם לא קיבל אישור. היא לא יודעת למה. למדה עברית במהלך שלוש השנים שבמהלכן נסעה שבוע שבוע לבית החולים כדי לטפל בבת שלה. (ואני חושבת "ואימא של איה? גם היא נוסעת כל שבוע לרמב"ם. מילה עברית לא הצליחה ללמוד!").

לפתע עפעף רוכנת אל התיק, מוציאה במהירות שקית ניילון ומקיאה. "סליחה" היא אומרת בביישנות. "זה בגלל התינוק בבטן".
אני ממהרת להגיע לתחנת דלק קרובה ולעצור לה, כדי שתוכל לשטוף את הפנים, לזרוק את השקית ולשתות מעט מים.
"את צמה? " אני שואלת בדאגה, שמא תתעלף באמצע הנסיעה כתוצאה מצום הרמאדן. "לא" היא אומרת "אני אכלתי קצת. חשבתי שזה יעזור. היום אני נוסעת לעשות בדיקות. לראות אם התינוקת בבטן בסדר. אם היא לא חולה".
אני כבר יודעת שמחלת הדם ממנה סובלים ילדים פלשתינאים רבים, אותם אני מסיעה בתורנות עם אחרים אחת לחודש מהמחסום בג'למה לבית החולים רמב"ם, היא מחלה תורשתית. אם אחד הילדים חלה בה, מיד שולחים את כל שאר הצאצאים לבדוק את המצב. בדרך כלל מוצאים עוד אחד או שניים שגם הם חולים.
"ומה תעשי אם היא גם חלתה?"
"חראם" היא אומרת תוך כדי שהיא מסמנת עם היד שתוציא אותה, תעשה הפלה. "וגם בודקים אם הדם שלה יכול להיות טוב בשביל הילדה בבית"
"ואם לא טוב" אני מקשה כדרכי "מה תעשי?"
"חראם. מה שיהיה יהיה. נחפש משהו אחר בשביל אחותה. גם בעלי צריך לעשות בדיקות דם. אבל לא נתנו לו לבוא היום."
"חבל" אני אומרת.
"אה... 'חבל' זה' חראם? בעלי כל הזמן אומר לי 'חבל על הזמן' ומתרגם לי 'חראם על...' " והיא אומרת עוד מילה בערבית שאני כבר לא זוכרת, ובאמת לא הבנתי מהי הכוונה.
אני מנסה להסביר שזה "הפוך על הפוך" כמו המצב שלנו כאן. "חבל על הזמן" הכוונה שזה נהדר!!!

בפאתי חיפה היא מראה שוב סימני מצוקה ואני מוצאת עוד מקום לעצור כדי שתוכל להקיא ישר לתוך פח האשפה שליד המדרכה. השקיות כפי הנראה נגמרו.
אנחנו ממשיכות לנסוע בדממה עד בית החולים ואני מורידה אותן, קובעת שיודיעו לי מתי הן מסיימות את הבדיקות והטיפולים.

"את ממש צדיקה", אומרות לי החברות, כשאני מספרת להן על איה, עףעף וכל השאר. "אבל בשביל מה את עושה את זה? אין ילדים יהודים שצריכים הסעה? את חושבת שזה יעזור? הם הרי בכל זאת ימשיכו לחשוב שאנחנו היהודים חארות שמתעמרים בהם כל הזמן. ולהיפך, יותר ויותר הם יחשבו שמגיע להם. למה האחים שלהם, הערבים הישראלים, לא עוזרים להם? למה הם לא עושים הסעות כאלה או לפחות אוספים כסף כדי שיקחו מוניות?" ועוד ועוד טענות והסברים.
ואני שותקת או עונה בתקיפות בחזרה: "שלא יגידו לי אחר כך שלא ידעתי. ששתקתי". ובליבי יודעת שזה בסך הכל אליבי עלוב למדי ומתנחמת במחשבה שלפחות הילדים, שלא אשמים בכלום, יקבלו את הטיפול שהם זקוקים לו.

נכתב ב 7.9.09


ב 27.6.11 אני מקבלת מיעל את ההודעה הבאה:
אנחנו מצטערים מאוד להודיע על פטירתה של איה
הילדה שודאי כולכם הכרתם, שהסענו יום יום לדיאליזה מעל ארבע שנים...
מצבה הדרדר לאחרונה והיא אושפזה ברמבם.
אתמול כנראה, תקף אותה חיידק, שגופה הקטן והחלש לא יכול לו...
כולנו משתתפים בצער המשפחה.
לגבי פרטים וביקורי תנחומים, אנא היו בקשר עם יובל.
להת
יעל

כחודש לפני מותה של איה, שהמשכתי להסיע אותה ואחרים מאז ועד היום, התחלתי במיזם החדש "שארוח".
עם הזמן הצטרפתי לעוד שתי התנדבויות בקהילת פרדס חנה. וכשהתחלתי לפתח את המיזם חשבתי – אולי עכשיו אין זמן? אולי צריך להקדיש  את כל הזמן לעסק?

היום בבריכה התבהר לי: צריך לעשות פסק זמן. חייבים למצא זמן לעצמך ולדברים החשובים. הקמת עסק, ובכלל להיות עצמאי, יכול לסחוף אותך. ואני, שנולדתי כנראה עם אנרגיות בלתי נדלות, עלולה למצא את עצמי עסוקה כל היום רק בפיתוח העסק. ביהדות יש "זריקת מנע" למצב הזה: שבת, תפילות, ברכות לפני האוכל ואחריו. כל רגע צריך לעצור ולחשוב: מה אני עושה? האם זה חשוב? למי צריך להודות? ומי שמצליח באמת לעצור – רק מרוויח.

מי שהיתה המנהלת האחרונה שלי אמרה שלפעמים עדיף להשאיר דברים בצד ולא לגעת בהם. מה שנדמה כמאוד מאוד דחוף לעשות – מתברר אחרי יומיים שהסתדר לבד. ובתיה, המנהלת הראשונה שלי, הביאה לי את המושג: "זמן אינקובציה". זמן שבמהלכו הרעיונות צריכים להבשיל. ואני, שיש לי תכונה לקפוץ ראש לבריכה בלי לבדוק בכלל אם יש בה מים – צריכה את המעצורים האלה עוד יותר.
להפסיק רגע את המרוץ המטורף – ולעשות לעצמי, לקהילה, למשפחה.
ללכת לים בשבת בבוקר, ללכת לבריכה, לשמוע מוסיקה – וגם להתנדב. לזכור שיש עוד דברים חשובים ושום דבר לא יברח.
פטירתה של איה, ושל אחרים סביבי, מזכירים לי ביתר שאת – אנחנו יודעים מה אנחנו עושים ברגע זה. אף אחד לא מבטיח לנו מה יקרה ברגע הבא ואם עוד נהיה כאן.
אז היום אני ממשיכה להסיע – גם כדי לזכור שצריך לעצור!


כדאי לצפות:
הסרט על איה, יובל ועמותת החלמה

יום רביעי, 13 ביולי 2011

לדוג דגים או לפתוח עסק?




מכירים את הבדיחה על איש העסקים שהולך בסוף שבוע לטייל בים ופוגש את הדייג?
הוא שואל את הדייג: "מה אתה עושה?"
"דג דגים"
"למה לך? בוא תעבוד אצלי?"
"בשביל מה?"
"אני אשלם לך הרבה כסף ותוכל לפתוח עסק משלך"
"בשביל מה?"
"כי אז תרוויח הרבה כסף ותוכל לקנות הרבה בתים"
"בשביל מה?"
"כי אז תוכל להשכיר אותם ולהרוויח עוד כסף"
"בשביל מה?"
"בכסף שתרוויח מהשכרת הבתים תוכל לקנות חברת תעופה"
"בשביל מה?"
"להסיע אנשים ברחבי העולם תמורת כסף"
"בשביל מה?"
"כי כשתהיה כל כך עשיר תוכל לפרוש"
"ומה אני אעשה?"
"תוכל לשבת על שפת האגם ולדוג דגים בשקט"
לא זוכרת אם הבדיחה מסתיימת במשפט של הדייג: "נו? אבל זה הרי מה שאני עושה היום – לא?" או שזה מובן מהבדיחה עצמה. גם לא יודעת אם סיפרתי את ה"בדיחה" בצורה כל כך מוצלחת, אבל לפעמים זו היתה ההרגשה שלי במפגש הראשון במט"י חדרה בקורס "יזמות עסק" בפרק על "מטרות וחזון עסקי".
כל אחד התבקש להגיד מה הוא רוצה לעשות ובשביל מה. המנחה לא שקטה ולא נחה עד שהדובר שנשאל לא הגיע לתשובה שממנה אי אפשר ללכת הלאה. מעט מהתשובות ה"סופיות" היו:
"כי אני רוצה שאנשים יהנו", "כי זה יביא לי סיפוק עילאי", "כי אני מאמין שצריך להביא טוב לעולם" וכו'.
כשאנשים הגיעו לשלב של אני רוצה שהעסק יצליח כדי "שאוכל לעשות חיים טובים", "כדי שאוכל להתפנות לזמן עם המשפחה", "כדי שיהיו לי מיליונים ואוכל לעשות מה בראש שלי" - רק אז היא הפסיקה לשאול "בשביל מה?".
וזה נראה לי בעייתי מאוד.
כן. עסק צריך להרוויח. הוא צריך להחזיק את עצמו. הוא צריך להחזיק את הבעלים שלו. אבל הוא יצליח רק אם יש בו משהו בתוך עצמו. אם להצלחה של העסק יש הצדקה בפני עצמה ולא בשביל משהו אחר. כי אם רוצים משהו אחר – יש בוודאי המון דברים שאפשר לעשות כדי להשיג את המשהו האחר הזה.
ג., לדוגמא, דיבר על כך שיש לו נכסים והוא רוצה לבנות עליהם משהו כדי שהוא יוכל להתפנות לתחביבים שלו ולמשפחה. אם כך – שיקח נכס אחד, ימכור אותו, ישים את הכסף בבורסה, יחיה מהריבית ואז יהיה לו המון פנאי. הרי ברגע שהוא יתחיל עסק – הוא יבלע בתוך העסק ולא יהיה לו רגע פנאי לא למשפחה ולא לתחביבים. ועד שהעסק יניב את אותם פירות שהוא רוצה – הוא כבר יהיה זקן ולא יוכל להינות מהכסף הזה.
כשאמרתי שאני רוצה שיקרה משהו  משמעותי כתוצאה מהעסק שלי, והמשהו הזה הוא לא "כסף" רצו לתלות אותי. "לא! עסק צריך להרוויח כסף".
נכון – עסק  צריך להרוויח כסף – אבל הוא לא יחיה לעד אם זו תהיה המטרה העיקרית והיחידה שלו.
אז מה אני רוצה מהעסק שלי?
הנה כמה דברים שכתבתי וחשבתי בימים האחרונים. וככל שהעזתי לחשוב יותר – החזון תפח:
בכנס התמקדות נרשמתי לסדנא שמעבירה דיתה גרה – "התמקדות בעסקים". התבקשנו לענות על השאלה (שמאוד מוצאה חן בעיני):"מה אני נותן/ת לעולם דרך העשייה שלי". התשובה שלי היתה (אני מעתיקה לכאן את מה שכתבתי על הדף שהבאתי חזרה מהכנס לאחר שבקושי הצלחתי לפענח את כתב היד הנוראי שלי): "לאפשר לאנשים להיפגש עם יוצרים, אמנים, יזמים ומטפלים - כדי לקבל שאר רוח. ליוצרים - לאפשר להם להגדיל את ההכנסה ההכנסה שלהם כדי שיוכלו להמשיך ליצור".
בשיחת ההתמקדות שערך לי השותף שלי לסדנא אמרתי עוד:
"לאפשר לאנשים להעיז, ליזום, להיות "בשארוח", לממש חלומות".
וגם: "לגרום לאנשים שיש בהם ניצוץ  של רצון או  צורך ביצירה להיפגש עם שאר רוח ויצירתיות. לאפשר להם להיפגש עם אומנים, יוצרים ויזמים שמביאים לידי ביטוי מעשי את שאר הרוח שבהם".

בשלב אחר אנחנו מתבקשים לחשוב על אדם שאנחנו מעריצים ולרום את התכונות שאנחנו רואים באותו אדם.
אחרי כמה שניות של מחשבה הגעתי אל הילה ואייל כגן וכתבתי: "העזה, שבירת מוסכמות, התמדה, הקשבה לעצמם. תמיכה הדדית".
ואז אמרה המנחה: "כל מה שרשמתם על אותו אדם – אילו הן למעשה התכונות שלכם. בחרתם באותו אדם כי הוא משקף לכם את אותן תכונות שחשובות לכם בכם".
וזה משמח אותי מאוד – כי אם אצליח אני להוציא מהכוח אל הפועל את אותן תכונות – יש סיכוי גדול מאוד שהעסק אכן יצליח.

 אז זה מה שכתבתי בחזון של העסק שלי כשיעורי בית לשיעור מס. 1 בקורס של מט"י:
"להפגיש קהל מחוץ לפרדס חנה ובתוכה עם אמנים, יוצרים, ויזמים תמורת תשלום. לאפשר למבקרים להציץ אל העולם הפנימי של אותם אמנים ויזמים ולגרום להם לרכוש מוצרים של היזמים ולספר עליהם לאחרים (לשווק אותם).
במקביל - לאפשר לאמנים, יזמים ויוצרים מפ"ח כרכור להרוויח מעבודתם ולשחרר אותם מהצורך לעסוק בשיווק של עצמם. לשווק אותם לקהל הרחב.
לגרום לקהל חויה רוחנית.
לשפר את הרווחה הכלכלית של אמנים ויזמים בפ"ח והסביבה.
להיות גורם משמעותי בפרדס חנה-כרכור שמסייע לאמנים ויזמים להתפרנס בכבוד מעבודת היצירה שלהם".

ולפנות בוקר המשכתי להעיז ולחלום:
לשים את פרדס חנה כרכור על המפה התיירותית בארץ.
לאפשר לקהל הרחב להיפגש עם "הסיפורים" של אמנים ויזמים ולשאוב מהם השראה.
לגרום לכך שאנשים שמטיילים ירצו לעצור בפרדס חנה לשעתיים שלוש כדי לעשות סדנת יצירה כלשהי, לשוחח עם אמן, לפגוש יוצר ויזם ובסופו של דבר לרכוש מתוצרתו.

בסיום המפגש הראשון שהתקיים לפני שבועיים (אה, הגיעו בסוף 5 אנשים, פחות ממה שרציתי יותר ממה שחלמתי) – ח. קנתה אצל הילה שתי כריות. בשיחה שהיתה לי אחר כך עם הילה ואייל סיפרה הילה שח. אמרה לה: "אני לא זקוקה לכריות בבית. יש לי  מספיק. אבל אני רוצה אותן אצלי כדי שבכל פעם שאראה אותן – אזכר בך"!
לשם אני רוצה להגיע: שאנשים ירצו להכניס הביתה את שאר הרוח שהם יקבלו מהאמנים והיזמים שהם יפגשו ויחפשו דרך לשמר אצלם את אותו "וואוו" שהם יחוו במפגש איתם.

בשיטוט באינטרנט מצאתי לגמרי במקרה את החזון הבא של פיסטוק אומנים:
"מדי שנה מושכת אליה העיר המיוחדת הזו מאות מוסיקאים עם חלום. אנשים עם ניצוץ של תקווה בעיניהם ושאיפות להגשמה עצמית ותהילה. זה עשרות שנים שתל אביב מזוהה כמרכז תרבותי חשוב, שלו מקבילות רבות ברחבי העולם. אולם, העיר שוקקת החיים הזו, שהפעילות התרבותית בה ענפה כל כך, מעולם לא זכתה להתגאות בפסטיבל מוסיקה משלה שיעניק במה לכל הכישרונות השוטפים את רחובותיה הסואנים.

בעוד שתחומי אמנות אחרים, חשובים ומקוריים לא פחות, זוכים ליהנות מתמיכה ממסדית סדירה, ענף המוסיקה נדחק אל שולי המודעות הציבורית ואל הפעילות הפרטית והלא מתגמלת בעליל. לכן, לאחר שנים ארוכות של פעילות מבורכת ופורצת גבולות בתחום, שמנו לנו למטרה להקים את פסטיבל תל אביב הראשון למוסיקה. פסטיבל שלצד ההופעות הרבות והמגוונות בו יישא את הזעקה לשינוי ויהווה את הצעד הראשון לקראת עתיד מוסיקלי טוב ועשיר יותר.

אנחנו שואפים לחולל מהפכה של ממש בעיניהם של מקבלי ההחלטות וקובעי אופן חלוקת המשאבים הממסדיים. אנחנו שואפים לייצר מציאות שבה חדרי חזרות, אולפני הקלטות ומועדונים יזכו להקלה בתשלומי ארנונה וקבלת רישיונות עסק ולא ירגישו את השלשלאות הכלכליות הכובלות אותם. אנחנו רוצים להעניק מקום ליצירה המגוונת והעכשווית הקורמת עור וגידים בכל רגע נתון בעיר הזו וליצור הפקות מקור ייחודיות, לצד מופעים שיוקירו את העבר המוסיקלי המקומי ואת סמלי התרבות של עולם המוסיקה הישראלי.

בד בבד, אנו פותחים את דלתנו גם למופעים מיוחדים מחו"ל, לחיבורים בין מוסיקאים מהעולם למוסיקאים ישראלים אשר יובילו אותנו בשנים הבאות להפוך לעיר מוסיקה בינלאומית.

אודי דבוש וניצן זעירא"

זה חזון שאני יכולה לשאוב ממנו שאר רוח.


והשאלה הבאה שתשאל אותי מנחת הקורס תהיה: ואיך תעשי את זה??
אז הנה כמה תשובות ראשוניות:
לפתח דרכי שיווק שיגרו אנשים  להגיע למפגשים עם אומנים ויזמים.
למצא דרך שבה כל אומן יהיה מסומן בדרך כלשהי (שילוט, סימון על מפה איטראקטיבית, שימוש באייפונים וסימון המיקום שלהם) כדי שכל מי שיגיע לאזור יוכל לאתר אותו בקלות וידע ש"כאן יש אומן שאפשר לדבר איתו".
ללמד את האומנים והיזמים איך לספר את הסיפור שלהם כך שתיווצר חוויה אותנטית אצל המבקרים.
להוזיל את עלויות הפרסום והשיווק על ידי כך שכל אחד (הן המבקרים והן האומנים) ישלם מעט כסף בעבור השירות שיקבל  – אבל ביחד יצטבר סכום נאה שיאפשר לשווק היטב את המיזם, את המקום ואת אנשיו. לצורך כך יש לאחד הרבה אומנים ויזמים תחת קורת גג אחת.
להיעזר בכל אפשרויות הפרסום החינמיות כמו "מקום טוב" "לאן הערב", פורומים של פרדס חנה-כרכור, פייסבוק ועוד.
להיעזר באומנים והיזמים עצמם כדי להביא את המבקרים (כפי שנעשה באירועי "אומנים במושבה". העובדה שכל אחד משווק את היום הזה – מביאה המון מבקרים לאירוע).  
להיעזר בדרכי השיווק של האומנים והיזמים כדי לשווק את המיזם עצמו (למשל – על ידי שיתוף בפייסבוק, באתרי האינטרנט שלהם וכו').
להיות המתווכת בין האומנים והיזמים לבין נותני שירותי שיווק שונים – על מנת להוזיל עלויות שיווק.
לצרף כמה שיותר אמנים ויזמים למיזם בעלות נמוכה לכל אחד מהם.
להתחבר למקומות עבודה כדי להביא קבוצות גדולות של מבקרים.
להתחבר לשותפויות באזור שיכולות להיות קשורות למיזם. (למשל – בעלי צימרים, מסעדות, ועוד).
למצא דרך לקדם תפיסה ומימוש של תיירות בפרדס חנה – עם האומנים עצמם, עם המועצה, עם גורמים נוספים בקהילה.
להמשיך ללמוד ולהתמקצע!!!

‏13/07/2011