סוף סוף לאחר כמה שנות פעילות (ארבע? חמש? שלוש? מי זוכר?) הצלחנו לכנס את אנשי משמר השכונה[1].
אמרתי ליחיעם: "נקבע תאריך, נודיע על השעה, אצלי בחצר מתחתלעץ הפקן ומי שיבוא יבוא". לכולם שלחתי מייל עם כל הפרטים והוספתי התראה: "נקיים את הפגישה עם כל מספר של משתתפים" ובליבי קיוויתי שיגיעו לפחות חמישה.
וכך עשינו: קבענו תאריך - וכמה ימים לפני, כמו ישראלים טובים, הודענו לכולם שהתאריך הוקדם. קבענו שעה - ורק שרלי, בניגוד לישראלים הטובים, הגיע שתי דקות לפני השעה היעודה. כמו בכל סיטואציה ישראלית מוכרת הוא מספר לי שיש לנו קשר נוסף כי הוא חבר טוב של יורם, הבעל של ורדה, שעבדתי איתה יחד עוד כשהייתיבמשרד החינוך.
החצר הוארה שוב באור יקרות - לאחר שיוסי, בני היקר, תלה פרוג'קטור על ענפי הפקן שהאיר היטב את השולחנות המוכנים עם קרקרים ושתיה קרה ששלח כתריאל, המפקד שלנו מהמשטרה,שזה בכלל שם משפחתו אבל ככה כולנו קוראים לו. סוף סוף התכנסנו בערב הנעים, כחמישה עשר איש ממשמר השכונה,והדבקנו פרצופים לשמות.
אחת לחודש אני שולחת לכולם טבלה עם תורנות השמירה ולעיתים רחוקות מקבלת גם תגובות: "אנחנו מעבירים את יום השמירה שלנו ליום אחר", "היום לא היתה שום בעיה", או "אני עדיין בחו"ל ולא אוכל לשמור".
"תדאג שמישהו אחר יחליף אותך" אני עונה בחזרה. כי כך לימדה אותי מירה, אותה החלפתי בסידור תורנות השמירה של מרובע הרחובות דרך הנדיב, רחוב האורנים, רחוב החרובים ורחוב עצמון. "אחרת" היא הזהירה אותי "כל מי שמשהו לא ימצא חן בעיניו יפנה אליך שתדאגי לו למחליף וכל החודש תעסקי בהחלפות. שכל אחד ידאג לתורנות השמירה שלו בעצמו".
האחרים מגיעים בטפטופים אחרי שרלי, שכולם שואלים אותו: "רגע, אז איך לקרא לך שרלי או צ'רלי?" והוא רק מחייך ואומר "מה שמתאים לכם" ומשאיר אותנו עם החידה הסתומה.
יחיעם, "ראש" המשמר, פותח את סבב ההכרות ומדגים לכולם מה לספר: בן כמה הוא, כמה ילדים יש לו, מה הוא עושה. את זה אני דווקא כן זוכרת – מגדל דגים בים בארץ ובעולם בטכנולוגיה מיוחדת של כלובים. יום אחד נתכנס שוב והוא יתן לנו הרצאה מלומדת על כך. אבל הכי חשוב לספר זה היכן גרים כדי שנדע על מי אנחנו שומרים. מיד אחרי שיחיעם מסביר היכן הבית שלו מתחילים אלו שהם ילידי המקום להריץ שמות: "אה, כן בבית של... ולפניך גרו שם הדר וגד שעברו לגור ברחוב השקדים".
"איפה זה רחוב השקדים?" אני שואלת. אני רק 26 שנה במקום וזה בהחלט נסלח אם אני לא מכירה את כל הרחובות, כמו כל מי שלא נולד במקום ונחשב ל"בשר טרי" במושבה.
"איפה שהבית של קושניר".
"קושניר" במלרע, עם הדגשה על ההברה הראשונה.
את קושניר כולם מכירים וכולם יודעים איפה הבית שלו. אפילו אני יודעת איפה ד"ר קושניר גר, כי בשנה שבה הגענו הבן היקר שלי דחף חרוז לאף. כששאלנו למי אפשר ללכת בערב שבת אמרו כולם: "רוצי לקושניר הוא יטפל בבעיה". ואכן קושניר, רופא הילדים, שלף בזהירות עם פינצטה את החרוז והנשימה שלי ושל בעלי חזרה לסידרה יחד עם הנשימה של הבן.
יחזקאל נחשון, גבר עבדקן, מציג את עצמו ובעיקר את אשתו, חני לוין, האישה עם הפאה: "אני כבר מזמן רציתי להפסיק לשמור, אבל חני לא מוכנה לוותר".
חני מציגה את עצמה: "אני חני לוין, הבת של הרב", ותוך שניות מתפתחת שיחה: חני עם יעל, הבת של מילר, שהבעל שלה מציג את עצמו כ"צלי מיירנץ אבל בעצם אני מילר. כי מי מכיר את מיירנץ? את שלומית והרץ כולם מכירים". אפילו אני, עוד זכיתי להכיר את שניהם. לשיחה שלהן מצטרף מהעבר השני של השולחן דודו לופט, שההורים שלו גרים ברחוב מעלי אבל אין לי מושג איך הם נראים. שלושתם מדברים על איזה עץ, מערה ועוד משהו שלא הספקתי לתפוס. כל כך מהר הם התחברו לזכרונות הילדות שלהם.
חני ממשיכה לספר על עצמה במבטא אמריקאי כבד: "אני עושה הכל לבד. מתקנת ברזים, מחליפה את החבל של התריס הישן ותמיד עם פטיש ביד. אז למה שאני אעזוב את משמר השכונה?! תנו לי צ'קלקה ואני מבסוטה". מאוחר יותר, כשמתקיים הדיון על הדלק שהולך לנו במשמר וכתריאל אומר: "אתם לא חייבים כל הזמן להסתובב, מספיק שתהיו במקום מרכזי כדי שהגנבים יראו את הצ'קלקה, והם כבר יברחו" חני אומרת: "יופי. אני, אפילו עם צ'קלקה על הראש מוכנה להסתובב. אני מתה על האור הכחול המסתובב". ועוד היא מוסיפה לדודי וליעל : "אתם זוכרים שהיו צועקים 'חנה בננה'? זו אני. אני חנה בננה" וכולם צוחקים. אישה כלבבי. צריך להיפגש איתה ולשמוע עוד סיפורים. ואולי בכלל יותר טוב לגייס גם אותה לפרויקט החדש שלי.
כי מעטים הם הותיקים שנשארו במתחם הרחובות עליו אנחנו שומרים. מראשוני הרחובות במושבה, שפעם היתה קטנה, היום מונה למעלה משלושים אלף איש והתחזיות מדברות על חמישים אלף בשנים הקרובות.
אל חלק מהבתים הגיעו הנכדים, כמו אייל שגר שני בתים ממני בבית שהיה שייך לסבתו. אישה קטנה שאני עוד זוכרת עומדת בשער ומחכה לנכדים שיבואו ועכשיו הנינים התאומים גרים בחדר בו ישנה.
בבתים האחרים גרים שוכרים לאחר שהמקוריים הלכו לבית אבות (או הלכו לעולמם). חלקם מפורסמים למדי, אברהם טל וגבי ניצן שנדמה לי שגרים בכרכור, ושי אביבי עם אשתו מיכל שגרים בבית של מילר, ההורים של יעל, במרחק סוס בשחמט מהבית שלי.
בחלק מהבתים עדיין גרים אלו שנולדו בראשית הקמתה של המושבה. למשל חג'יב, שבאמת קוראים לו זאב זהבי, חגג השנה שמונים, גר מולי ועוסק בהתנדבויות אחרות כי למשמר השכונה כבר לא מוכנים לקחת אותו בגלל הגיל, ולאה תמרי, שהתחתנה עם יליד המקום, הולכת לכל ההרצאות והטיולים שרק אפשר, והשופט דן ואחיו חנניה שגרים ליד חג'יב.
בגלל שאני אוהבת סיפורי היסטוריה, ולא רוצה לשמוע אותה רק במפגשים של שומרי השכונה, יצרתי קשר עם בית הראשונים, וביחד ננסה להרים מפגשי "ותיקים מספרים" לדור שלא ידע את יוסף. רבים כל כך הצטרפו למושבה, לשכונות החדשות שנבנו במקום, ולא יודעים של מי היה הפרדס שעליו ניטעו מגדלי הבתים החדשיםבשכונה שלהם, מי נטע את האקליפטוסים הענקיים שחלקם עדיין נשמר, או מה הסיפור של בעלי הבית אותו שכרו כדי לברוח מהמולת העיר הגדולה.
וכך ממשיך לו הסבב: אורי שהקים עם עוד רבים וטובים את קבוצת "מעגלים" לפיתוח פרויקטים חברתיים ויחד עם רותי למזלי רוצים באדיקות לשמור באמצע השבוע. "למזלי" כי כל כך קשה למצא מישהו לאמצע השבוע. כולם רוצים לשמור בחמישי או שישי – ומה לעשות שאלוהים ברא רק ארבעה מהם בכל חודש וגם זה לא תמיד?
הסבב ממשיך: עמיחי שפירא מספר שבחלק מהבתים לידם לא גר אף אחד ואין מי שיטפל בקוצים שצומחים פרא, גיל נשוי למלי ששמרה על הילדים שלי כשהיו קטנים, דותן, צעיר היושבים ליד השולחן, שהצליח "להתפלח" למשמר לפני שהכללים הפכו לנוקשים יותר וגם הוא נשוי לבת של....
עליז, מסביר שהוא עד לפני שנתיים היה בכלל "הבעל של מוקי, המורה הידועה, וסוף סוף הוא חזר להיות מי שהוא, ובכל זה בגלל שהיא יצאה לפנסיה". הוא מוסיף ומספר לחני שיש להם קשר נוסף: לפני שנים הוא הלך עם אשתו ברחוב וראו שני כיסאות בחוץ שזוהו ככאלו שהיו שייכים לסבא וסבתא שלה. ואיך הם הגיעו לשם? כי בזמנו, כשהסבא וסבתא עלו לארץ, היה להם הרבה ריהוט והם הציעו למי שלא היה לו. וכך התגלגלו להם הכיסאות בין הבתים בפרדס חנה ובין השאר הגיעו גם לבית של הבן של הרב, שלימים היה ראש המועצה. כשקנה ריהוט חדש הוציא אותם החוצה, כי הם כבר היו ישנים. דפק עליז על דלת ביתו של לוין ושאל אם יוכל לקחת את הכיסאות. "בבקשה". ואז הוסיף עליז בקשה קטנה: "לכיסאות היה גם שולחן תואם. האם גם הוא אצלך?"
"כן".
"ואוכל לקבל אותו?"
"בשמחה. רק יש בעיה, אם אתן לך אותו, לא יהיה לי שולחן לארוחה. אם תביא לי שולחן אחר – נחליף בשמחה".
עליז, במקום ללכת לקנות שולחן חדש באיקאה, רץ הביתה, הביא את השולחן מביתו שלו, והחליף. וכך בביתם של עליז ואשתו מוקי, שולחן וכיסאות מהמאה ה 18. וכולם מאושרים.
לפני תום הסבב הארוך אך המעניין מגיע כתריאל. נותן לנו סקירה על משמר השכונה, על התפקיד שלו כאחראי עליה ומוסיף בגאווה: "אני בכלל בינימיני. אבל בגלל יוקר שכר הדירה עברתי לפרדס חנה. ברגע שהמחירים ירדו – אני חוזר לבנימינה". כולם צוחקים ואומרים לו שנראה שהמשיח יגיע עוד לפני כן.
כשמגיע תור השאלות קופץ אלכס, שמגיע ברגע האחרון למפגש, ושואל למה אנחנו לא מקבלים ניידת של המשטרה וצריכים לנסוע ברכבים שלנו. נו, הרי אין למשטרה מספיק ניידות לספק לכל קבוצות השמירה – חמש במספר בנוסף לקבוצות המתמיד והקלאסית. דיון קצר מתרחש כולל התנאים החדשים לכניסת מתנדבים חדשים.
אנחנו מסכמים את הפגישה בעשר בלילה לא לפני שיחיעם מחלק אותנו לצוותי אמבוש שיתפסו את כל אלה שרשומים לשמירה אבל משום מה במשך הזמן נשרו ממנה.
אנחנו חייבים להגדיל את מספר השומרים – כי כתריאל סיפר לנו שמזה ארבעה חודשים לא היתה פריצה בלילה ברחובות שלנו – אז לא כדאי????
_________
[1] ניסיתי, ניסיתי, חיפשתי חיפשתי –אבל כל מה שמצאתי זו כתבה על משמר השכונה של שכונת קורן. אז אולי עכשיו אפשר יהיה גם למצא באינטרנט משהו על משמר השכונה הדקליםhttp://maps.google.com/maps/ms?msid=203346905676423108556.0004ae79189ad24560102&msa=0
