18/06/2011
כל כך מהר הגיעה השבת וכבר אחר הצהריים שלה. הבטחתי לכתוב וכשקמתי בבוקר הדבר הראשון שעשיתי היה לפתוח את האינטרנט. מיד קפצו עלי כל מיני הודעות מהפייסבוק – יש מי שרוצה להיות חבר שלי, מי שמגיב על תמונה שלי, מי שמגיב על תמונה שהגבתי שהגיבו שלייקקו ש......
שטף האירועים בפייסבוק עולה על גדותיו ואני שוחה במהירות, מנסה לתפוס את הגלים, לקשור קשרים, להיות שנונה במכתבים ולא לטבוע לעולמים.
כל אחד הוא פוטנציאל לחברות שאולי תביא מטיילים ואורחים למיזם החדש.
עד שאני נתקלת בפוסט של שרון וצוללת בשמחה לתוך הדיון: מותר או אסור לכתוב בפוסטים של אחרים? ואיך תפרסם את עצמך אם ממילא עיקר הסיבה שנכנסת לפייסבוק היא כדי לצוד לקוחות? מה עושים אחרים? איך מאתגרים ויוצרים עניין בלי להכעיס?
על הדרך ותוך כדי דיון אני אוספת עוד חברים, מנסה לתכנן מהלכים נוספים במיזם החדש עד שאידה מצילה אותי ואומרת "בואי לים".
הראש שלי מנופח וכשהיא מגיעה אני בקושי מצליחה להתארגן. בסוף יצאנו בלי מים ובלי כסף אבל עם שמשיה, כסא, כובע, קרם הגנה ו.. אוכל.
החניה עדיין לא עמוסה – סימן שרוב הצעירים עדיין ישנים. אנחנו מתמקמות קרוב לחוף כשמאחורינו אוהל גדול ותחתיו רמקולים ומערכת. עד שגמרנו לתקוע את היתד של השמשיה בחול הם גמרו את ההפסקה שלהם והתחילו להפגיז את החוף במוסיקת טרנס איומה. אני מעזה לבקש מהם שינמיכו (לבקש להפסיק תהיה הגזמה פראית – לא?). הם מנמיכים לשתי דקות וחוזרים לסורם. אחרי טבילה במים (שהיו קרים וגם די סוערים) אני ניגשת אליהם. מבקשת בשם "הזקנים" לשים לנו מוסיקה מתאימה (אם כבר אז כבר – לא?). יושב איתם אדם מבוגר יחסית (לא הרבה צעיר ממני) ומנסה לשכנע אותי שלא צריך לשנות כלום כי "העולם שייך לצעירים". "מה פתאום" אני עונה "העולם שייך לי!"
קיבלנו אחד שלמה ארצי ואחד שיר ישראלי מוכר (כל כך מוכר שאני כבר לא זוכרת מה זה היה) ושוב ... בום בום בום !
באחת התגובות כותבת שרון: "אני כאן כדי לקרוא ולכתוב. ..לחשוף ולהיחשף אך אינני פולשת לקירותיהם של האחרים על מנת לפרסם ולהתפרסם...ואם מישהו זקוק לעזרתי גם בשבילו אני כאן." והצעירים האלה בים? למה הם באו? למה מותר להם להפגיז את האוויר הצלול של הים במוסיקה נוראית?
תאמינו החוצפות בפייסבוק נסבלות לעומת מה שהיה שם.
שתהיה שבת שלום לכולם, שבוע נפלא ו ר ג ו ע
נ.ב. פשר התמונות שלמעלה יתבהר באמצע חודש יולי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה