רשומות פופולריות

יום רביעי, 29 ביוני 2011

היום יוצאת לדרכה הסנונית הראשונה



אז זהו. כמעט הכל מוכן. הכיסאות מסודרים בעיגול, הרצפה נוגבה וגם האבק, השלטים ניתלו והנפש מצפה.
החלטתי שיגיעו 15 איש! מאין האמונה?
בשבוע שעבר, בפגישת פל"א נתנה ענת לביא הדרכה. היא דיברה על "כוונה". כשרוצים משהו – צריך להתכוון אליו. להחליט שהוא יקרה. מכירים את זה עם החניה? אם תחליטו שתמצאו חניה – אתם תמצאו. בדיוק מישהו יצא, הרחוב יהיה ריק, או סתם ישאר מקום פנוי.
שלשום נפגשתי עם הדס. ככה לכוס קפה תחת עץ הפקאן, להחלפת חויות ולבדיקת שיתופי פעולה עתידיים. הדס קוראת בקלפים, נומרולוגית, ומאמנת אישית. עכשיו היא לומדת קריאה בכף יד. לקחה את ידי בידה והתבוננה. קיפלה את הבוהן כלפי המרכז שכל הקווים יבלטו. ובישרה לי:
"תהיה לך הצלחה. הנה הקו הזה מתחיל כאן וממשיך. והוא מסמן שעכשיו, בגיל הזה את תצליחי. תגידי" היא שואלת אותי "את לא מקבלת מסרים? "
"איזה מסרים?"
"מסרים מיסטיים."
"לא. לא נראה לי"
"כי יש לך אינטואיציה מאוד מפותחת. תקשיבי לה".
ואז אני מספרת לה מה כתבתי ל"הקוראות בקפה" של מגזין "קפה": "החלום הבא: בעוד שלוש עד חמש שנים, לאחר שהמיזם יתפוס תאוצה, למכור אותו. להקדיש חלק מהכסף שאקבל כדי לאסוף, למיין, לארגן, ולממן עריכה רצינית של כל הסיפורים והספרים שכתבתי ולעבד אחד מהם לתסריט שיוסף סידר ("הערת שוליים") יתחנן לביים אותו".

למחרת אני נפגשת עם י. הפגישה השבועית הקבועה שלנו. מטיילים, משוחחים ו... וכשהוא נוגע בי כל הגוף רועד. כאילו חשמל עובר בכל העצבים. אני לא עוצרת את עצמי. נותנת לזרמים לשטוף אותי עוד ועוד. מקווה שהם חוזרים בתגובה לאצבעות המטיילות על כתפי. אני משייכת את התחושות האלה להדס. לעוצמות שהיא פתחה בי. לנכונות שלי להקשיב לגוף ולאינטואיציה שמקננת בו. כמו גוזל שצריך להאכיל, לטפח ולתת לו לפרוח. והגוף שלי פורח....

אז היום יהיו 15 איש. ובפעם הבאה עוד ועוד. ובעוד חמש שנים – הסרט!
‏29/06/2011

יום ראשון, 19 ביוני 2011

הפתעות


11.6.11
הבטחתי לכתוב אחת לשבוע לפחות מה קורה עם האתר.
תכננתי שבשבתות בבוקר זה יהיה הדבר הראשון שאעשה.
אבל כשקמתי....
צריך לענות על כל המיילים, להסתכל מה קורה בפייסבוק, לתקן שגיאות באתר שאר(ר)רוח,  להכין חומרים לישיבה ביום שני עם חברותי למחקר שהתחלנו לפני כמה שנים ומכינות אותו לפרסום, להכין כמה סלטים, לאכול, לשתות, להכין את המפגש אחר הצהריים עם המחותנים החדשים ו.. מן הון להון עכשיו כבר 14.30 ורק התחלתי לכתוב.
כל היום חשבתי "על מה אכתוב? כמה ראוי לחשוף פרטיות שלי ושל המשפחה וכמה להישאר ברמת פיתוח האתר? את מי באמת מעניין ה"קמתי 'תרחצתי 'תלבשתי?"
א.ר. כבר כתב לי שזה לא ממש מעניין אותו – אבל הוא בהחלט מתעניין בפעילויות לילדים קטנים. אולי בעתיד יצא מזה משהו.
ובכלל כל מיני תגובות מעניינות מגיעות. בעיקר מהפייסבוק.
יש כאלה שנעלבים כשאני כותבת להם מזל טוב על הקיר שלהם וגם שולחת הודעה פרטית ומספרת להם על המיזם.
למשל לא.מ. אני שולחת ברכת מזל טוב:
אני: מזל טוב ליום ההולדת.
הנה כמה רעיונות לפעילויות בפרדס חנה (בכל מיני אירועים):
אפיה של סבא וסבתא עם נכדים,
יצירת קישוטי קיר וגם תכשיטים
חיפוש... עטלפים
וקליעת סלים
רוצה לדעת איך??
פתח את הקישור לאתר שלי
שיהיה סוף שבוע נפלא וקיץ מרתק
א.מ: מה? פרסומת ליומהולדת? מאחי הפרדס חנאים? מעליב..

אני: למה? קודם כל שלחתי לך הודעה פרטית (ולא על הלוח שלך). שנית - מה ? אי אפשר לחגוג בפרדס חנה? את הכל אתה מכיר? אבל אם העלבתי אותך - אני מבקשת את סליחתך. ממש לא התכוונתי. ההפך הוא הנכון!
א.ר: שלום ורדה. אולי זו רגישות שלי, אבל הערבוב הזה בין יחסי חברות ואינטרס מסחרי, מפריע לי
אני: אז שוב סליחה. התכוונתי לטוב.


אבל יש גם אחרים.
ו.ר.ח., ציירת מפרדס חנה מתקשרת ומספרת שראתה את האתר והיא רוצה להצטרף למיזם
גם נאווה מגן שומרון רוצה להצטרף.
אני קובעת פגישות עם שתיהן.

חברתי אתי, שהיא ציירת ומורה לציור, וגם הבנות שלי – כולם אומרים שהאתר יפה. יש להם הערות לשיפורים אבל בסך הכל מחמיאות. וזה נהדר. ומחזק אותי.
ענת פז קוטלר שולחת לי הערה שאני צריכה לשפר את הפרופיל שלי כדי שיהיה קל למצא את דף העסק שלי. אני ממש לא מכירה אותה (חוץ מזה שהיא "חברה" שלי בפייסבוק). אנחנו מתכתבות והיא מנחה אותי איך לעשות את זה. נחמד – לא???

רוב הזמן אני בעננים. חושבת איך לשפר את המיזם, מתכננת רעיונות של שיתופי פעולה, בארטרים, קופונים, ומה לא. מנסה לחשוב מה יש לי לתת לאמנים ומה להם יש לתת לי. אף אחד לא רוצה להוציא כסף – אבל כולם רוצים להרוויח כסף. קצת קשה לרבע את המעגל ככה – אבל אני משתמשת בכלים שלמדתי בעבודה. למשל בקורס גישור. כשיש קונפליקט הרבה פעמים אפשר למצא פתרון במקום אחר מהיכן שמחפשים. לפעמים אנשים מבקשים כסף – אבל בסתר ליבם הם בעצם רוצים משהו אחר. בכל פגישה שלי עם אמנים ויוצרים אני מנסה לחשוב – מה הם באמת רוצים? מה יש לי לתת להם שהם לא יכולים להשיג לבד? או שהם לא רוצים לעסוק בו לבד? למשל, הרבה מהם לא רוצים להתעסק בשיווק. לא רוצים לשבת ליד המחשב והאינטרנט אלא ליד כן הציור או שולחן הצורפות. ואני? אני הרי מתה על זה. יכולה לשבת ימים ולילות מול המחשב, לשוטט, לכתוב, לגלוש, לענות, לקרא, לחפש רעיונתו חדשים. אז הנה – הם יכולים לתת לי תמונה ואני אתן להם שיווק. נראה אם זה יעבוד!

בתחילתה השבוע הייתי במופע של שלמה ארצי. פעם ראשונה שאני במופע שלו. ופעם שלישית בחיים שלי במופע בקיסריה. נהנית מאוד. אבל תוך כדי ההופעה שלו לא יכולה להפסיק לחשוב על המיזם החדש. ופתאום עולה חרדה. משהו לא ברור מציק. אני יודעת שזה לא כסף ולא חשש שהמיזם לא יצליח. אני יודעת שאם משקיעים זמן ואנרגיה, אם חושבים חיובי, אם לומדים כל הזמן ושומרים על ראש פתוח – משהו יקרה. אז מה זה הדבר הזה שמדאיג אותי ומציק לי? אחרי כמה דקות אני מצליחה לשכנע את עצמי שחבל לבזבז את זמן ההופעה של ארצי על דאגות ומחשבות לא קשורות ומצליחה שוב להתרכז ב"רוב הזמן את אשתי".
למחרת פגישה בתיאטרון "הדים". אני מנצלת את הקבוצה ומספרת להם מה קרה לי בהופעה. שאני לא מבינה מה מדאיג אותי בעצם.
תוך כמה דקות הם מעלים לי "החזרה". ואני המומה. איך הם ידעו? איך הם קלעו בדיוק למה שהרגשתי ולא הבנתי? מתוך ההחזרה שלהם קלטתי את התהליך שאני עוברת. את חידוש הזהות. משהו חדש ואחר להתחבר אליו. משהו שנותן משמעות עמוקה. לאחר שנתיים בפנסיה מצאתי לעצמי תחום שתופס את הגרון ומלהיב אותי. כשאני מספרת על המיזם העיניים שלי בורקות. כל מי שאני מדברת איתו נדבק בהתלהבות שלי ומשבח. אז מה יקרה אם זה יכשל? האם הזהות שלי תתפרק בגלל זה? סביר להניח שלא – אבל כנראה זו החרדה שעלתה מאי שמה. מעמקי הנשמה או התודעה.
אז תודה לכם חברי קבוצת הדים על התובנות שקיבלתי מכם בשני בערב. מי יתן וירבו כאלו.
וגם לכל המפרגנים בדפי הפייסבוק השונים. מחמם את הלב
שיהיה שבוע נפלא ומלא הרפתקאות חדשות.

יום שבת, 18 ביוני 2011


‏18/06/2011




     
                         

כל כך מהר הגיעה השבת וכבר אחר הצהריים שלה. הבטחתי לכתוב וכשקמתי בבוקר הדבר הראשון שעשיתי היה לפתוח את האינטרנט. מיד קפצו עלי כל מיני הודעות מהפייסבוק – יש מי שרוצה להיות חבר שלי, מי שמגיב  על תמונה שלי, מי שמגיב על תמונה שהגבתי שהגיבו שלייקקו ש......
שטף האירועים בפייסבוק עולה על גדותיו ואני שוחה במהירות, מנסה לתפוס את הגלים, לקשור קשרים, להיות שנונה במכתבים ולא לטבוע לעולמים.

כל אחד הוא פוטנציאל לחברות שאולי תביא מטיילים ואורחים למיזם החדש.
עד שאני נתקלת בפוסט של שרון וצוללת בשמחה לתוך הדיון: מותר או אסור לכתוב בפוסטים של אחרים? ואיך תפרסם את עצמך אם ממילא עיקר הסיבה שנכנסת לפייסבוק היא כדי לצוד לקוחות? מה עושים אחרים? איך מאתגרים ויוצרים עניין בלי להכעיס?
על הדרך ותוך כדי דיון אני אוספת עוד חברים, מנסה לתכנן מהלכים נוספים במיזם החדש עד שאידה מצילה אותי ואומרת "בואי לים".
הראש שלי מנופח וכשהיא מגיעה אני בקושי מצליחה להתארגן. בסוף יצאנו בלי מים ובלי כסף אבל עם שמשיה, כסא, כובע, קרם הגנה ו.. אוכל.
החניה עדיין לא עמוסה – סימן שרוב הצעירים עדיין ישנים. אנחנו מתמקמות קרוב לחוף כשמאחורינו אוהל גדול ותחתיו רמקולים ומערכת. עד שגמרנו לתקוע את היתד של השמשיה בחול הם גמרו את ההפסקה שלהם והתחילו להפגיז את החוף במוסיקת טרנס איומה. אני מעזה לבקש מהם שינמיכו (לבקש להפסיק תהיה הגזמה פראית – לא?). הם מנמיכים לשתי דקות וחוזרים לסורם. אחרי טבילה במים (שהיו קרים וגם די סוערים) אני ניגשת אליהם. מבקשת בשם "הזקנים" לשים לנו מוסיקה מתאימה (אם כבר אז כבר – לא?). יושב איתם אדם מבוגר יחסית (לא הרבה צעיר ממני) ומנסה לשכנע אותי שלא צריך לשנות כלום כי "העולם שייך לצעירים". "מה פתאום" אני עונה "העולם שייך לי!"
קיבלנו אחד שלמה ארצי ואחד שיר ישראלי מוכר (כל כך מוכר שאני כבר לא זוכרת מה זה היה) ושוב ... בום בום בום !
באחת התגובות כותבת שרון: "אני כאן כדי לקרוא ולכתוב. ..לחשוף ולהיחשף אך אינני פולשת לקירותיהם של האחרים על מנת לפרסם ולהתפרסם...ואם מישהו זקוק לעזרתי גם בשבילו אני כאן." והצעירים האלה בים? למה הם באו? למה מותר להם  להפגיז את האוויר הצלול של הים במוסיקה נוראית?
תאמינו החוצפות בפייסבוק נסבלות לעומת מה שהיה שם.
שתהיה שבת שלום לכולם, שבוע נפלא ו  ר  ג ו  ע


נ.ב. פשר התמונות שלמעלה יתבהר באמצע חודש יולי.

ההתחלה


יום שלישי 07 יוני 2011

בסרי לנקה זה התחיל. המיזם החדש שלי. זאת אומרת הוא התחיל בעצם עוד הרבה הרבה לפני כן. כמה שנים טובות לפני כן.כשחשבתי לפתח תחום תיירותי חדש בפרדס חנה-כרכור: "חופשה בסגנון אחר". כך קראתי לזה אז. רציתי לפתוח צימר ולהציע לאנשים לבוא לחופשה במקום ולארגן להם סדנאות אצל אומנים בישוב, טיולים במקומות מיוחדים באזור, מפגשים עם אנשים מעניינים וכדומה.
אני מתה על המקום. מיד כשהגעתי לכאן, לפני כ 25 שנים, הרגשתי בבית. וזה לא פשוט "להרגיש בבית" כשעוברים דירה עם ארבעה ילדים קטנים ובעל. (כן, אז עוד היינו נשואים זה לזה, היום אנחנו "סתם" הורים ביחד לילדים האהובים שלנו). הנוף הזכיר לי את מקום הולדתי, משואות יצחק. הכל ירוק. מרחוק גבעות, והבתים נמוכים. כפריים. ממש כמו במשק השיתופי. גם ה"מדרכות" כאלו. זאת אומרת אז המדרכות היו רק חול וחול. והאמת היא שגם ליד הבית שלי, ה"מדרכה" היא עדיין רק אדמה לציד הכביש. אני אוהבת את זה ומתפללת שבתנופת הבניה ושיפורי התשתיות בישוב לא ישנו לי את זה. אני עדיין רוצה להרגיש בכפר ולא בעיר.
עוד הרגשתי אז שהגעתי למקום פורה. אדמה פוריה ועשירה שמצמיחה גפנים, הדרים, שדות אבטיחים, מדשאות, עצי נוי ואנשים עשירים (ברוח). לאן שלא תזרוק אבן תפגע (בזהירות בבקשה) באומן, אמן, צעיר ניו אייג'י שרק חזר מהודו, יזם של תיאטרון או מועדון מוסיקה, מטפל הוליסטי כזה או אחר, הורה של חינוך ביתי או חינוך פתוח, ועוד המון שמות כאלו שבסך הכל מעידים על מקום שיש בו
ש א ר       ר ו ח

 "בטח המון אנשים ירצו כזה מן דבר. משהו אחר. משהו עם נשמה, כיף, יצירה" חשבתי ביני לבין עצמי.
אבל אז, לפני אותן המון שנים, עוד עבדתי במשרד החינוך. עסקתי בפיתוח תוכניות חינוכיות, גידלתי ילדים, למדתי. לא היה זמן להתחיל משהו חדש.
חלומות, אם פותחים להם דלת אל המציאות, דרכם להתגשם.
וכך, אחרי שהציעו לי  ולרבים אחרים, לפרוש מוקדם ממשרד החינוך – קפצתי על המציאה. לא היססתי לרגע. לא בגלל שלא אהבתי את העבודה. להיפך. אהבתי אותה מאוד. האנשים, התפקידים, היצירתיות, המקום, אפילו השכר – הכל היה מעולה. אבל הלב שלי, הצורך לעשות כל הזמן דברים חדשים והתנאים שהציעו – כל אלו לחשו לי: "לכי על זה. לכי להגשים חלומות".
 וכך היה.
בספטמבר 2009 פרשתי ממשרד החינוך. המשכתי לעשות את כל אותם דברים שעשיתי לפני כן: הצטרפתי לצוות שכותב ספר בתחום החינוך, למדתי קרמיקה (במרכז האמנויות שבגבעת חביבה), המשכתי להתנסות במשחק בתיאטרון "הידית" ואחר כך בקבוצת פלייבק "הדים", הלכתילסרטיםהצגות, מופעי מוסיקה, טיולים בארץ ובחו"ל, נפגשתי עם חברות לכוס קפה ופטפוטים, טיפלתי בגינה הענקית שלי, וכמובן הייתי עם המשפחה: הילדים שלי, ההורים שלי, הנכדים המתוקים והמשפחה המורחבת.
הכל כמו פעם – אבל במינון אחר. פחות עבודה בתחום החינוך ויותר מכל השאר.
ועם כל אלו התחלתי דבר חדש – לשווק את המוצרים הירוקים שהבת שלי, רני, מפתחת בסטודיו שלה: "סטודיו גלגול".
לצורך כך הצטרפתי לקבוצת פלא בפרדס חנה, התחלתי ללמד את עצמי שיווק, פתחתי דף עסק בפייס בוק וחנות באטסי. המכירות התקדמו לאט אבל בטוח. ובראש השנה תשע"א רני ילדה את ארן המתוק. הלידה כמובן דחתה את פיתוח המוצרים ואני נשארתי את שיווק של כמעט כלום.
ואז, שם, בסרי לנקה, זה חזר אלי. הרצון לפתח מיזם תיירותי בסגנון אחר. בלילה במיטות בגסט האוסים או  אצל משפחות שארחו אותי (במסגרת couchsurfing ) הראש קדח. רעיונות רצו בזה אחר זה. התלהבתי. פינטזתי איך אני עצמי קונה יום סיור כזה עבור עצמי, לחברה שיש לה יום הולדת, בני משפחתי.
חזרתי לארץ והתחלתי לפתח את הרעיון. בתחילה עם עצמי ואחר כך עם אחרים. במפגש פלא בפרדס חנה התלהבו. הציעו לי עוד כיוונים. אבל כולם אמרו לי: תתמקדי! תסבירי בדיוק מה את רוצה. וזה הוביל אותי לכתוב את דף החזון הראשון:

לבן/בת הזוג יום הולדת? מארגנים אירוע סוף שנה בעבודה?
מחפשים מה לעשות עם כל המשפחה בחול המועד? 
רוצים להעשיר את הילדים שלכם? 
מחפשים מתנות  מיוחדות שלא ניתן למצא בקניונים?

"שאר(ר)וח" –  להתארח ולטייל בסגנון אחר: שימור, אקולוגיה, רווחה ו... חגיגה
תיירות אקולוגית יוצרת בפרדס חנה


תיירות אקולוגית (ecotourismהיא סוג של תיירות הפונה לבעלי מודעות סביבתית וחברתית. באופן כללי, תיירות אקולוגית מתמקדת בתרבות מקומית, הרפתקאות בטבע, התנדבות, צמיחה אישית ולמידה על דרכים אחרות למחייה על כדור הארץבדרך כלל היא מערבת הגעה ליעדים בהם הצמחייה, עולם החי והמורשת התרבותית הם האטרקציות המרכזיותתיירות אקולוגית היא תיירות אחראית, אשר פועלת על מנת להביא למינימום את ההשפעה השלילית של תיירות קונבנציונלית על הסביבה, ולשמור על התרבות של המקומיים. לכן, בנוסף להערכת הגורמים הסביבתיים והתרבותיים, חלק אינטגרלי של תיירות אקולוגית הוא קידום מיחזור, שימור מיםשימור אנרגיה ויצירת הזדמנויות כלכליות לקהילות המקומיות.
פרדס חנה – מושבה ירוקה לעתיד ורוד (ורוב הישובים שסביבה) היא ישוב פורה: הן מבחינת האדמות והן מבחינת האנשים. כמות היוצרים (אמנים ואומנים), יזמים, אנשי רוח, צעירים הרוצים להשפיע על העולם, אנשי ניו אייג' שהגיעו למקום היא מדהימה. במשך השנים התפתחו בישוב מספר מסגרות המאגדות אנשים אלו: בית פתוח – אמנים במושבהיריד  אקולוגיכנס REUSE הראשון בארץ, מושבה חופשית – מגזין אינטרנט, FASHION_PASSION -  אירוע אופנה, אקססוריז ותכשיטים, מתחם "הידית" - מרכז  לתיאטרון נסיוני ורב תחומי, מועדון ראגה ועוד.
במהלך השנים נרתמו אף מוסדות הציבור לתהליך. במועצה המקומית הוקמה ועדה לאיכות הסביבה, המתנ"ס מארגן את הירידים האקולוגיים ושותף לחלק מהאירועים והמסגרות האחרות.
ברצוני לאפשר לכם להיפגש עם אותם אנשים מעוררי השראה אם כדי ליצור בהדרכתם משהו משלכם, כדי ללמוד מהם דבר מה חדש או כדי לקבל מהם מנת מזון רוחנית שתוביל אתכם למימוש הרעיונות מעוררי ההשראה שלכם. והכל תוך חויה וחגיגה.
לפניכם הצעה לימי סיור בפרדס חנה שכוללים שלושה רכיבים לפחות: סדנא בתחום האמנות האקולוגית (למשל: הכנת רקיחות ותמציות לשימוש אישי מצמחי מרפא), סיור בטבע (למשל: הכרות עם העטלפים אוכלי היתושים והאזנה לקולותיהם), לימוד בתחום האקולוגיה (למשל: הרצאה על כלכלה אקולוגית).
בנוסף תקבלו קופונים של הנחות ל: מסעדות באזור, יקבים, חנויות יד שניה, מופעי תיאטרון מוסיקה ומחול, טיפולים אלטרנטיביים, רכישות בסדנאות אמנים שונות. 
אכן, הכל נמצא באינטרנט ותוכלו להכין לעצמכם יום סיור בעצמכם (הרי נתתי לכם את כל הקישורים הרלבנטיים) – אבל לצורך כך תצטרכו להקדיש עשרות שיחות טלפון ותיאומים וגם... לא תקבלו את ההנחות שאשיג לכם.
אז כדאי לכם לפנות אלי עוד היום כדי שאארגן לכם את האירוע המדהים שלא תשכחו למשך זמן רב. אתם, חבריכם, בני המשפחה,  חברים לעבודה, ובני זוגכם.

על הנייר הכל נראה יפה. אבל כשהתחלתי להיפגש עם מפעילי הסדנאות, הסיורים וההרצאות השונים התחילו הקשיים והשאלות:
-  צריך לדייק יותר את ההצעות, לתמחר אותן כך שיהיה כדאי ובעיקר... לשווק!!!
- איך משווקים?
-איך מפרסמים באינטרנט?
- מי קהל היעד?
ועוד ועוד.

אם תרצו לדעת איך מתקדם העסק – עקבו אחרי אתר זה. גם אותי מסקרן מה יהיה כתוב בו בעוד חדשיים, חצי שנה ושנתיים.
שיהיה חג שבועות שמח, לבן, לימודי וגבינתי.